שביל ארז ישראל 

"ברגל?!" שאלו אותי. "ברגל! ברגל!" עניתי. "מאיפה עד איפה אמרת?" מתעקשים לוודא, ואני חוזר ואומר "מדן ועד אילת". ככה רוב התגובות היו כששמעו שאני יוצא אל "שביל ישראל". אחרי שלוש שנים בין לובשי בגדי-הזית ובהגנה על המולדת, החלטתי כי לטוס ולתור את העולם זה לא מה שאני צריך, שהרי ארץ-ישראל, היא הדבר האמיתי.

מזה שנים יש נהירה המונית של חבר'ה צעירים, לתור את העולם אם שחרורם מהצבא, אלא שלאחרונה, החלה התעוררות אל הטראק-העברי, "שביל ישראל". בטח כבר שמעתם עליו מחבר של חבר שעשה אותו, או שקראתם עליו באיזה עיתון ואולי אתם יודעים עליו כמעט הכל, אבל הנה עוד כמה מילים שיתנו לכם את ההרגשה כי זהו הדבר שאתם חייבים לעשות.
אורכו של שביל ישראל הוא כ-940 ק"מ מתל-דן ועד מסוף טאבה באילת. השביל מאגד שבילים רבים לאורכה ורוחבה של הארץ, ועובר בכפרים, על שפת הים, בערים והרים ובקיצור בארץ ישראל.

בחודש אוגוסט האחרון השתחררתי מהצבא, וכבר בשבוע הראשון של ספטמבר מצאתי את עצמי בתל-דן הצפונית, ישן ליד סימון שביל ישראל. לא סתם אני כותב "מצאתי את עצמי", שהרי אתה תוהה לעצמך עד כמה כבר קשה יכולה להיות ההליכה בארץ ישראל? אלא שכבר ביום הראשון נזכרתי בשירו של דני בסן "לא קלה היא לא קלה דרכינו" והבנתי כי אני עומד לעבור מסע אמיתי וכנראה גם מאתגר!

ביום השני, עצרנו, אני וקבוצתי למנוחה ופגשנו בחור בן 25, עולה חדש מארה"ב שהחליט לצאת לשביל וכמובן שסיפחנו אותו אלינו עד לאילת. וכך, כבר בשבוע הראשון החלנו לפגוש מטיילים רבים, חלקם לפני גיוס, חלקם בני 50+ ומרביתם כמונו - אחרי צבא, מטיילים בארץ ישראל, אבל לא סתם מטיילים, כי אם הולכים מ-"דן ועד אילת".

בסופו של השבוע הראשון הגענו אל הר-מירון, אותו התקשינו לטפס בגלל כובד המשקל על הגב וחוסר הניסיון של הגוף. הזענו. קיללנו. תפסנו בכל ענף שנקלע לדרכינו. בקיצור, לא היה קל, אבל לא וויתרנו. בעודי צועד אל פסגת המירון, נזכרתי במשפחתי שאמרה לי כי אם יהיה לי קשה וארגיש שהטיול הוא לא הדבר שבאמת רציתי, אני תמיד אוכל לחזור הביתה וזה יהיה בסדר. אבל אני, שחונכתי על אהבת המולדת, ידעתי שאף אחד מבני משפחתי, לא ויתר ברגעיו הקשים בחיים, וכך אני, צועד בכל הכוח אל פסגת המירון. הטבע הארץ-ישראל הפתיע אותנו בהרי הכרמל עם יום גשם ונחש באורך מטר וחצי שזחל לו במהירות לידנו אך עד אילת נתקלנו בעוד שני נחשים. כשירדנו מהרי הכרמל, הגענו אל מושב בית חנניה, שם נתקלנו ברצון טוב של קב"ט המושב לאכלס אותנו במועדון המושב, מה שהוסיף לאווירת הטיול בחיפוש אחר החלקים היפים בארצנו הקטנטונת. אך מושב זה אינו היחיד שמארח את מטיילי השביל. מעוז ינון מארח בהוסטל בנצרת, קיבוץ הר-עמשא פתח חדר מטיילים, בית היערנים ביער יתיר פתח גם כן חדר ועוד רבים המקומות והאנשים המקבלים מודעות לצועדים בשביל ומבקשים לארח או לעזור בכל דרך אפשרית.

לא רק נופים טבעיים היו לנו בדרך. אחד המקומות שבאמת נהנינו בו, היה ביתו של ניסים "איש המערות" בחוף הים סידניאלי. ניסים בנה את "ביתו" החצוב במערה ובו הוא התקין שירותים ומקלחות, בנה לעצמו מרפסת, סלון, חדר שינה ובקיצור - בית! קשה להאמין שזה באמת אפשרי ועוד בהרצליה פיתוח, אבל העובדות דיברו בעד עצמן ואנחנו נשארנו פעורי פה. אך ניסים הוא לא היחיד שמיקם את ביתו בטבע. בירושלים, הכרנו אמן-בעץ בשם אמיר שבנה לעצמו 'טיפי', אוהל אינדיאני, מחוץ לביתו ובחלק מהזמן הוא מתגורר בו. אמיר הזמין אותנו לעשות אצלו את השבת מאחר והיה זה יום שישי. הוא חימם לנו תה על מדורה, בישל לנו כנפיים גם כן על המדורה ולבסוף הלכנו לישון עם ילדיו באוהל הטיפי, כשמדורה מחממת אותנו ואנו שכובים על מזרונים.

את ארץ ישראל כידוע לא קיבלנו על מגש-של-כסף, ובדרך בורמה יכולנו ללמוד על כך רבות, כששלטים המסבירים בדרך על פריצתו של פלמ"ח הראל בדרך בורמה ובדרך להשתלטות על ירושלים. לאורך הדרך ישנם מספר מקומות שההיסטוריה הארץ-ישראלית מושרשת בהן, כדוגמאת מעלה פלמ"ח בדרום, שם ניצב לו סולם שהחליף את שיטתם של לוחמי הפלמ"ח שקשרו חבל לנשקיהם ויצרו סולם מאולתר. גם היסטוריה למדנו על המקומות בהם טיילנו. ואם כבר היסטוריה, אז בטח-ובטח שההיסטוריה טומנת בחובה עדות רבות וגם מגזרים. שביל ישראל עובר לא פעם דרך כפרים של בני-מיעוטים, ובכניסתנו אל הכפרים התלוו אלינו ילדים מראשיתו ועד סופו. ילדים שלא הצטרפו, עשו לנו שלום מבתיהם ואנו השבנו אליהם. הכפרים בצפון נחשבים למודרניים ויש להם בתים עם תשתית חשמל ומים. אולם בדרום הארץ, טיילנו בין כפרים שאין להם תשתיות אלו אך מידי פעם הופתענו לגלות כי בדרך זו או אחרת, חיבר אב המשפחה את הפחון בו הם מתגוררים, לשירותי YES. לווין באמצע המדבר? אין ספק שזוהי טכנולוגיה שחייבים לראות. קטנות הן המילים בכדי שאוכל לתאר מהי ההרגשה האמיתית לטייל בכפרים של בני מיעוטים. להרגיש תייר בארצך היא הרגשה מוזרה ולא שגרתית, אך זוהי ההרגשה. ועם זאת, מעבר לכל ספק, הכנסת האורחים של אותם תושבי הכפרים, האמפטיה והסימפטיה, אינם מוטלים בספק.

השביל, אינו רק קטעי הליכה מישורית או טיפוס על הרים. בנחל ברק וורדית, יחכו לכם חבלים לטיפוס במדרון, סולמות "שירקדו" בזמן העלייה ואל תשכחו שכל מה שעולים - גם צריך לרדת. וכן, הם "ירקדו" גם בירידה. לאורך השביל, ובמיוחד בדרום, מגיעים מדי פעם לאוהלי אירוח (חאן) המציע אוכל, נרגילות, מקלחות ושירותים, לינה וגם טיולי גמלים. שביל ישראל טומן בחובו אטרקציות רבות פרט לטיול בשטח, דבר שיהווה "שבירת שיגרה" מהליכה יומיומית על אף שבכל יום תגלו נופים חדשים.

נופים רבים ומגובנים יש בארץ. הצפון הירוק, המרכז חסר הצבע ברובו, והדרום החם והחום שהופך את שביל-ישראל לחלק ה-אתגרי ביותר שבטיול. חלילה אל תטעו, גם הצפון טומן בחובו מקומות רבים שאין קל ללכת בהם, אך האתגר האמיתי הוא המדבר שהרי ישנם פחות מקורות מים, חם יותר ופחות נקודות צל, כמות אדירה של זבובים, העליות תלולות יותר, הירידות אף יותר וכמובן גולת הכותרת של הדרום הוא הר-כרבולת שהוגדר כבר מזמן כמסלול הקשה ביותר. וכך, מאגד אליו שביל ישראל שורה של נופים מגוונים שחלקם בעלי רקע היסטורי ארץ-ישראלי, חלקם בעלי רקע היסטורי גיאולוגי, אך ללא ספק כולם מתאגדים אל "שביל ישראל".

במדינתנו הקטנטונת, מידי יום אנחנו קוראים ושומעים מאמצעי התקשורת על אירועים שמקלקלים את אורח חיינו. לא פעם אנחנו תוהים איפה הישראלי-היפה? איפה הרצון לעזור באהבת חינם? שביל ישראל נתן לי הזדמנות פז להתנתק לגמרי מאמצעי התקשורת למשך חודשיים, לראות ולהכיר את נופיה המדהימים של ארץ-ישראל, לפגוש אנשים טובים עם אהבת חינם, ובקיצור - לראות את הצד הנסתר והשונה ממה שהכרתי וידעתי. טיול בחו"ל הוא דבר נפלא. זו הישרדות, התאקלמות במדינה אחרת, הכרת נופים שונים מזו של המזג-אוויר הים תיכוני ועוד דברים רבים וטובים. אך אם זאת, להגיד שטיפסת את הר מרון, הר ארבל, הר תבור, הר כרבולת, הלכת את המכתש הקטן ובקיצור צעדת מדן-ועד-אילת, נראה בעיני לערך עליון ונשגב שהרי כולם ידעו על אילו מקומות אתה מדבר בניגוד לסיפורים וחוויות שתביא עמך מטיול בחו"ל. ובננו, כשהנכדים שלי יספרו שסבא הלך את כל ארץ-ישראל ברגל בספטמבר 2005, יהיה זה כבוד גדול עוד יותר.

בדרכים רבות אפשר לעשות את שביל ישראל. הליכת קטעים מידי סופשבוע. הליכה בחגים וחופשות. או כמו שאני בחרתי, הליכה ללא הפסקות (פרט ליום מנוחה בשבוע בשטח כמובן) מדן-ועד-אילת במשך חודשיים שלמים. אני תוהה אם עד כה שכנעתי אתכם לצאת לשביל ישראל? בין אם אתם לפני גיוס, משוחררים, הורים למשוחררים ואולי פנסיונרים שחושבים ש"אף פעם לא מאוחר מידי". הכתבה הזו יכולה להכפיל ולשלש עצמה בסיפורים וחוויות מהשביל, אך מטרתה העיקרית היא לתת לכם פיסה קטנטנה בכדי לגרום לכם לעשות אותו גם כן. שביל ישראל אינו קל להליכה, לפני שיצאתי היה בחור שאמר לי, שמידי פעם אני אגיד לגוף שלי "יאללה בוא נלך" והוא כביכול יענה "אתה יכולה להמשיך ללכת - אבל אני נשאר כאן". אבל למרות הכל ועל אף הכל לא ויתרתי. חודשיים בחיי הקדשתי לטיול בארץ-ישראל, חודשיים שאוכל רק לסכם במשפט אחד: "יש לנו, ארץ נהדרת".

החלטתם לצאת ל-"שביל ישראל" ומעוניינים בעזרה בהכנות? 050-5590712 ארז